יולדת יקרה!

ראשית, מזל טוב גדול וחיבוק רך לכבוד לידת בנך/בתך. אין דבר מבורך יותר מלהיות שותפה בהבאת חיים חדשים לעולמנו, ועשית זאת. כמה מילים על משכב לידה… הזמן החשוב כל כך והשקוף כל כך.

במבט הנפשי – רגשי עוברת על האישה תקופה מיוחדת במינה. לידת ילד זהו אחד השינויים הכי משמעותיים שאפשר לעבור אם לא הגדול מכולם. אם ננסה לפרוט מעט את האמירה הזו -

חווית הלידה עצמה יש בה מפגש של חיים ומוות, גדול ועוצמתי ככל שזה יישמע. גם לידות פשוטות וזורמות שמסתיימות בידיים מלאות יש בהן ולו לרגע מרוכז את חווית הדלת המסתובבת ותחושת המפגש עם העולם שמעבר, על כל המשתמע מכך. האחריות הבלעדית לתינוק שמוטלת על ההורים, הדימוי העצמי של היולדת כאמא, במיוחד אם זו לידה ראשונה. בחינת כל הקשרים הקיימים – אתגר זוגי, קשר עם האמהות של ההורים, ילדים נוספים שמחכים בבית, ובעיקר שינוי תפיסתי גדול של היולדת את עצמה. כל החוויות נתפסות בעצימות יותר גבוהה וכל דבר קטן מאתגר הרבה יותר.

נוסיף לרגישות הזו את הסיפור הגופני של אחרי הלידה ואת אתגר הטיפול בתינוק וקיבלנו זמן רגיש ביותר. בדיוק מהסיבה הזו, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, בכל רחבי כדור הארץ, לא היתה מציאות שבה משאירים יולדת לבד. מנת חלקה של כל יולדת הייתה אישה שהגיעה לתמוך, ללוות, להקשיב, להכין אוכל בריא ומזין, לבדוק שנעים וחם ומוגן ורגוע, מתוך רגישות גדולה לצורכי האישה והבנה שככל שהיא תהיה רגועה - תוכל להחלים ולהתאזן בצורה מיטבית. בנוסף, כשאמא רגועה ושמחה הסיכוי של התינוק החדש לקשר מיטיב ומזין, מצמיח ואוהב רק מתגבר. זו הייתה הדרך של כל החברות השבטיות להבטיח הישרדות, בריאות והתפתחות נפשיים ופיזיים לאם ולתינוק. הצורך שלנו בתמיכה זו לא השתנה, ההבנה שלנו כחברה וכתרבות את האחריות שלנו להעניק את התמיכה הזו לכל היולדות השתנו לבלי היכר.

לעיתים הייתה זו האם הביולוגית של היולדת שהעניקה את הטיפול, ולעיתים היו דמויות בקהילה שזה היה תפקידן. נשים חכמות שמחליפות את ידי המיילדת מרגע שהתינוק נולד. גם בימינו, בכל המחקרים הרפואיים ישנו איזכור לתקופת משכב הלידה, יש מקומות שמתארים אותה כחלק רביעי של ההריון עצמו והוא נקרא "הריון גלוי". כלומר, הקשר הסימביוטי בין התינוק לאמא ממשיך בשלושת החודשים הראשונים לאחר הלידה,  אפילו שחבל הטבור כבר נחתך, הם תלויים אחד בשני בכל היבט של החיים.

וחזרה למציאות שלנו.. אני יודעת שעבור מרבית היולדות התמיכה הנשית אינה זמינה כרגע וייתכן שאף בכלל. כלומר, ברור שרובנו יולדות וחוזרות לבית מתפקד ומשתלבות לאט לאט (או מהר מהר?) בעשייה היומיומית. למרות זאת וגם בגלל זה היחס שלנו אל עצמינו כאמהות הופך להיות קריטי...האופן שבו נעריך, נאהב ונעניק לעצמינו ישפיע כל כך על הזמן הזה של אחרי הלידה.

 מצרפת מס' טיפים שיתאימו לכל אחת ויתמכו בהחלמה טובה:

• שתפי את בן זוגך. ספרי לו בפרטי פרטים את התחושות, הכאבים, הפחדים. הסבירי לו את הרצונות והצרכים שלך. הוא מקור התמיכה הראשון והחשוב, ואין לו רחם… הוא לא אמור להבין מעצמו את הרגישות שלך ואיך להתנהג. דיבור כנה לאורך התקופה הזו ובכלל, רק יסייע לו להיות שם בשבילך ואני מאמינה שזה בדיוק מה שהוא רוצה.
• מצאי רבע שעה ביום להגיד שלום לגוף שלך. בלי תינוק על הידיים, ורחוק מהנייד. הליכה בטבע / בחדר נעים על מזרון יוגה / ליד הכיור של המטבח – מה שמתאים ונעים. לא כדי להרזות ולחזור לכושר, יותר בשביל להניע את כוחות החיים שבגוף, להזרים דם, לפרוק מתח מיותר, ולנשום עמוק.
• חגורת אגן. קחי צעיף / שאל / פשמינה וכרכי סביב המותניים והאגן בצורה מהודקת אבל לא מדי. וזהו. נסי להסתובב כך בבית כמה שאפשר. זה אמור להיות נעים, לחמם את הכליות ומטה, להזכיר לך שאת כאן, איפה את מתחילה ונגמרת, ולחזק את המרכז שלך.
• מגע. יש חשיבות גדולה למגע תומך ליולדת, וגם אם אין בנמצא אשה טובה שתוכל להעניק זאת עבורך, את יכולה לתת זאת לעצמך. להשתהות רגע אחרי המקלחת עם הקרם גוף ולעסות זרועות, רגליים, כפות ידיים ורגליים. בנחת, בנשימה, במחשבה טובה לעצמך.
• וטיפ אחרון וחשוב: לא אפרט כאן על חשיבות התזונה והמנוחה שלך, רק אומר ששינה ואוכל אלו שתי הדרכים הבסיסיות להתאזן הורומנלית ולבנות כוח. יולדת זקוקה למזון טעים ובריא ולמנוחות לאורך היממה. אם את שמה לב שאין לך תאבון, ו/או יש לך קשיי הירדמות ולא בגלל התינוק (כלומר גם כשהוא נותן לך לישון אינך מצליחה והגוף נכנס למצב של עוררות יתר) אני מציעה בחום לשתף את הסביבה שלך בתחושותייך ואף להתייעץ עם אשת מקצוע.

מאחלת שפע של שמחה ונחת לכל האמהות המתוקות, והתחלות טובות ורכות.

באהבה, סמדרי.