"טוב, כנראה תצטרכי ללדת בניתוח קיסרי," אמר לי הרופא. "אם העובר לא יתהפך בשבועיים הקרובים לא תהיה ברירה. אי אפשר לקחת סיכון במקרה הזה". 'אוי לא!' חשבתי בליבי, 'ניתוח?! זה כל כך מפחיד! אוף, מה עושים? אני לא רוצה ללדת בניתוח!'.

 

הסיפור הזה הוא לא סיפור נדיר. הרבה נשים מגיעות למצב בו העובר שלהן במצג עכוז בחודש התשיעי. מכיוון שבזמן הזה העובר בדרך כלל כבר לא מתהפך מעצמו, ייתכנו כל מיני תרחישים למצב הזה.

הנוהל הרפואי הרגיל הוא היפוך חיצוני. תהליך שלא תמיד אפשרי וגם לא תמיד מצליח. בהמשך, ניסיונות של שיטות רפואה טבעית שונות: תנוחות הפוכות, סגולות, ברכות או במקרה ששום דבר לא מצליח – לידה בניתוח קיסרי.

לכל תינוק יש את ההשגחה הפרטית שלו, הליווי הצמוד של ריבונו של עולם והדרך שבה הוא צריך להגיע לעולם. אך בכל זאת יש בידינו להשפיע על אותו רגע מיוחד וקדוש של יציאת התינוק לאוויר העולם – הלידה.

אני רוצה להציע משהו קצת שונה שמכוון, באופן מפתיע אולי, דווקא לצד הנפשי- רגשי של האישה, ודרך זה יוצר השפעה ישירה על גוף האישה ומצג העובר.

 

תאי הגוף שלנו נושאים בתוכם זיכרונות רגשיים. חוויה רגשית יוצרת זיכרון רגשי שנתקע בתאי הגוף ולא מאפשר לגוף לרפא את עצמו. זה יתבטא בגוף בצורת מחלה או תקיעות אחרת. במקרה שלנו, כשאישה נושאת בתוכה פחד או רגש שלילי אחר זה מכווץ את הגוף מבפנים, תוקע אותו, ובעצם לא מאפשר לעובר להגיע לתנוחה הטבעית שלו. לכן, העובר נשאר במצג עכוז.

כשהאישה מוכנה להתבונן פנימה לתחושות ולהקשיב לקולות הפנימיים שבתוכה, לרגשות הלא נעימים שהיא נושאת בתוכה, מתחיל תהליך של ריפוי ושחרור שבסופו הרגש השלילי התקוע ישתחרר. אז יתאפשר השינוי. לגוף האישה תהיה יכולת להרפות מבפנים. כשהגוף שלה ירפה הוא יאפשר לעובר שלה להתהפך ולהגיע לתנוחה הטבעית שלו, כמובן עם הרבה סייעתא דשמיא.

לפני כמה ימים הגיעה אלי אישה בהריון רביעי, כשהיא בתחילת חודש תשיעי, והעובר שבבטנה במצג עכוז. כששאלתי אותה מה שלומה? היא אמרה שהכול טוב, ברוך ה'. בהתבוננות מעמיקה יותר עלה חוסר ביטחון בעקבות המצב הביטחוני.

"בחיים שלי, חוויתי סביבי כל מיני אירועים קשים של אובדן. מפחיד אותי שזה יתקרב אלי יותר, יש לי פחד לאבד מישהו קרוב אלי ממש... אני רוצה להרגיש מוגנת, שמורה..." היא אמרה, ודמעה זלגה במורד לחייה. "עכשיו אני יותר רגועה," אמרה אחרי כמה דקות. "ידעתי שהפחד הזה נמצא בתוכי בזמן האחרון, אבל לא רציתי לתת לו ביטוי, העדפתי להדחיק אותו, שלא תהיה לא ממשות. אבל עכשיו אחרי שנתתי לו מקום וקיבלתי אותו אני יותר רגועה...". "ההחזקה בפנים וההתנגדות יוצרים את המתח והסגירות ואת חוסר האפשור לעובר להתהפך," אמרתי לה. "העובר שלך היה צריך את המקום הזה, שמוכן לפתוח ולקבל וממילא - להרפות".

 

אישה אחרת, שהגיעה אלי בהריון שישי כשהעובר במצג עכוז, סיפרה שהיה לה בעבר ניתוח בעקבות עובר שהיה במצג עכוז, והיא ממש לא רוצה לחזור שוב לסיטואציה הזו. כשנכנסנו פנימה יותר עלה הצורך שלה להרגיש חלק מהתהליך, דבר שנמנע ממנה בניתוח הקודם. "חוץ מזה, החלטנו שלא נשאל מה מין העובר," היא אמרה. "ואני מרגישה שאני לא מחוברת לעובר בגלל זה, לא יכולה להתכונן אליו. אני אפילו לא יודעת איזה בגדים לכבס לו! אני מרגישה שגם הוא לא מרגיש חלק מאתנו. הוא לא במקום שלו. מלא לו שם עד אפס מקום... אין לו מקום לזוז". שאלתי אותה אם היא רוצה להגיד משהו לעובר. היא עצרה רגע, ופנתה לעובר: "אנחנו כבר ממש רוצים שתבוא, מחכים לך..." אחרי שהיה קצרה היא אמרה לי: "עכשיו הוא מרגיש חלק מאתנו. עכשיו יש לו מקום ועכשיו גם אני - רגועה יותר". אותה אישה סיפרה שכבר למחרת היא הרגישה תנועות מאוד חזקות וידעה שהעובר התהפך, מה שאישר אח"כ האולטרסאונד. "תדעי לך" היא אמרה לי, "שאני לא בן אדם רוחני כזה... אני מאוד מקורקעת, אבל זאת הייתה חוויה מדהימה. כל הדברים שעלו... וממש לדבר עם התינוק... הייתי שם לגמרי".

 

אישה אחרת הגיעה בהריון שישי להכנה נפשית – רוחנית לקראת הלידה. תוך כדי המפגש היא סיפרה לי שההיריון הזה היה לא פשוט עבורה. "הכול היה מורכב כל כך, כל הזמן צצו בעיות. אני מנסה להחזיק חזק את עצמי ואת כל המורכבות הזו" היא אמרה. כששאלתי אותה אם היא רוצה להתבונן לתוך הרחם, ולראות את העובר, היה לה קשה מאוד. פתאום היא הבינה כמה היא מפחדת, כמה היא לא מאמינה שהיא תראה בסוף תינוק. עכשיו היא מבינה שהיא חסומה ובעצם לא מאפשרת לעובר להגיע לתנוחה הטבעית שלו, ולהיכנס לתהליך של לידה. תוך כדי התהליך היא גם הבינה שהיא בהיסטריה מזה שהמשפחה הולכת לגדול. היה שם פחד גדול מאיך שהיא תתמודד, האם היא תצליח במשימה. היא נשמה נשימה עמוקה, ואמרה: הבנתי שאני צריכה לשחרר שליטה!". שבוע אחר כך היא סיפרה שבחסדי ה' העובר התהפך.

אחרי הלידה היא התקשרה להודות על התהליך שעשינו שהביא אותה ללידה ממקום אחר. "הייתה לידה מדהימה!" היא אמרה לי בהתרגשות.