כאשר אני מכינה נשים ללידה, אני מתחילה בלספר להן על הפער. הפער הוא מפתח מאוד חשוב להבנת תהליך הלידה ונקודת ההסתכלות עליו. מצד אחד, יש רצון לקבל כמה שיותר מידע ולשלוט בתהליך: מתי הלידה תתחיל, איך היא תהיה, כמה זמן היא תיקח. ומצד שני, לידה במהותה היא מסתורין.

 

כשהייתי בהריון, חיפשתי הרבה זמן איזו מטאפורה שאוכל לדמות אותה ללידה שתעזור לי להתכונן בתודעה, ומצאתי - נבואה. בתנ"ך יש תיאורים פיזיים של נביאים המתנבאים, ומתארים כיצד האדם פתאום "נלקח" מהמציאות שלו למציאות אחרת לחלוטין. חוויה לא מהעולם הזה, כפשוטו. הנביא אינו יודע מתי בדיוק תבוא הנבואה, איך היא תקרה ומה יהיה תוכנה. יש תיאורים ממש מסמרי שיער של נבואות, אולם לכולן מכנה משותף אחד: קבלת תוכן שמימי.

 

כמו נבואה, הלידה מגיעה פתאום. לא משנה כמה הכנות אישה תעשה, כמה תיקים היא ארזה, היא לעולם לא תהיה מוכנה ללידה. החוויה הטוטאלית הזו מגיעה פתאום ו"חוטפת" את האישה ממציאות חייה, ובסופה גם היולדת, כמו הנביא, מקבלת תוכן שמימי. אגב, נבואה על אדמת ניכר מתאפשרת רק ליד מקור מים, ועל הקשר בין מים ללידה אין צורך להכביר במילים.

 

כאשר מדובר בחוויה עוצמתית כל כך, צריך כלים מתאימים כדי לקבל את השפע העצום הזה. הכלי הכי חשוב הוא הרפיה. גוף האישה בנוי ומותאם ללידה משחר היוולדו. ככה הטבע ברא אותנו. אם כך, למה יש קושי גדול כל כך בלידה?

 

השכל, ההיגיון, לא מאפשר לאישה להיות בהרפיה גמורה בזמן הלידה. מאז שחווה אכלה מעץ הדעת, בעצב היא יולדת בנים. היום ההשפעה של אותה קללה עתיקה כבר מתחילה להתפוגג: נשים יכולות לבחור אחרת, בין אם הן נעזרות באפידורל, בין אם הן לומדות לשחרר את השכל ולהרפות, לאט לאט אנחנו לומדות לבחור ללדת אחרת, בשמחה. ואם רוצים, אפשר ללדת עם תנועתיות נשית עתיקה שיולדות נעזרו בה אלפי שנים, ואפשר אפילו עם מוזיקה - בקצב תלדי בנים.