לפני כמה חודשים התקשרה אליי חברה. "מה שלומך?" שאלתי בשמחה. "בסדר," היא ענתה, "אני בהריון". "וואו! איזה יופי," התרגשתי בשבילה. "אז זהו שלא..." היא ענתה. "מה זאת אומרת?" שאלתי. "לא בחרתי ולא רציתי את ההריון הזה. נכנסתי להריון תוך כדי הנקה וזה ממש לא מתאים לי, אני צריכה עזרה". "בטח," עניתי, "במה אני יכולה לעזור?" "אני צריכה ללדת עוד חודשיים וחצי ולא יודעת איך אני הולכת לעשות את זה". "נשמע לי שאני אוכל לעזור לך בעזרת ה', אבל כדאי להקדיש לזה זמן משמעותי יותר," אמרתי, "רוצה לדבר על זה מחר?" שאלתי. "כן," היא ענתה, "נדבר מחר…"

מאז עברו חודשיים. 

ואז, היא התקשרה שוב – "רבקה יונית אני חייבת את עזרתך! את זוכרת שהתקשרתי, וסיפרתי לך שנכנסתי להריון לא מתוכנן, עד כדי כך זה לא התאים לי, שממש הדחקתי את העובדה שאני בהריון, בקושי עשיתי בדיקות, לא התעניינתי במין העובר… לפני חודשיים כשפתאום נזכרתי שאני בהריון, ושהלידה מתקרבת, התקשרתי אלייך בבהלה. אבל אז, איכשהו, זה נשכח והתפוגג. כנראה שוב התעלמתי מההריון הזה. אין לי זמן אליו, אני עסוקה וטרודה עד מעל הראש עם הילדים. גם הפרנסה לא משהו כרגע. 

איך אני אכניס עוד ילד למציאות המטורפת הזאת?! ועכשיו, כבר עוד שבועיים אני צריכה ללדת! לא התכוננתי, לא הכנתי תיק, לא כיבסתי בגדים, כלום! אני לא שם בכלל…"

"היית רוצה להתבונן בזה קצת יוצר לעומק?" שאלתי. "טוב…" היא נאנחה. "שבי בנוח," הנחתי אותה, "קחי כמה נשימות עמוקות, והפני את תשומת ליבך אל הגוף. לאחר הרפיה קצרה שאלתי אותה: "מה הכי קשה לך בזה?". "אני מרגישה שאני משועבדת לילדים, כל היום אני סביבם, אין לי דקה לעצמי. הם זקוקים לכל כך הרבה דברים, ואני חייבת להיות שם בשבילם, אין אפשרות אחרת! אני בחרתי ללדת אותם אז אני צריכה לספק להם את כל הצרכים. בהריון הזה - אני לא בחרתי. אני לא רוצה עוד מישהו לדאוג לו". היא נאנחה בכבדות. "זה בהחלט כבד מאוד..." אמרתי.

אחרי שהקשבנו למקום הזה עוד קצת, שאלתי אותה אם אפשר לשים את זה לרגע בצד. ביקשתי ממנה להפנות את תשומת הלב אל הרחם. 

היה שקט בחדר. המתנתי. "מה יש שם?" שאלתי. "יש מקום שבכלל לא רוצה לראות את התינוק" היא ענתה. פניתי אליה ברכות ואמרתי לה: "מתוך הבנה שאין ברירה, שהתינוק הזה עוד מעט יצא… את מוכנה להקשיב לו רק לרגע?" הגיעה אנחה… "טוב." היא הסכימה. "את רוצה לשאול אותו מה הוא רוצה להגיד לך?" שאלתי, והמתנתי בשקט. "הוא אומר: אימא תרצי אותי, אימא תקבלי אותי" היא אמרה בבכי. "את רוצה לקבל אותו?" שאלתי. "לא, אני לא רוצה," היא נאנחה… שוב השתרר שקט בצד השני.

"טוב, אני גם רוצה וגם לא רוצה…" היא הוסיפה. "אולי נשמע מה הוא יכול להגיד לך, מהמקום הנקי שלו?" הצעתי. המתנו בשקט. "הוא אומר שדברים יסתדרו, שאני חזקה." שוב נהיה שקט. ואז היא הוסיפה: "כשתינוק בא יש דברים שנפתחים, כשיש שמחה בבית דברים אחרים מתעמעמים, בעיות מצטמצמות". "איך זה מרגיש לך?" שאלתי. אחרי דקה של שקט היא ענתה בקול חנוק מדמעות: "אני מוכנה לקבל את התינוק הזה, אני מוכנה לתת לו לצאת מהבטן, אני מחכה בשמחה שהוא יבוא. הוא איתי, אוהב אותי. אני רוצה להיות מוכנה, ולהתכונן לקראתו, אפילו להכין בשבילו דברים".

"יש עוד משהו שזקוק לתשומת הלב עכשיו?" שאלתי. "כן," היא ענתה. "אני מרגישה שהוא קטן מדי, הבטן שלי נורא קטנה". "אולי תשאלי אותו איך הוא מרגיש?" הצעתי. שוב המתנו בשקט. "הוא קטן, אבל הוא יכול לגדול אם אני אתן לו... עד עכשיו כאילו כיווצתי אותו. אבל עכשיו אני רוצה לתת לו לגדול" אמרה.

"איך התחושה שלך עכשיו?" שאלתי. "אני מסכימה שהוא יוולד, אני לא אתנגד. לפני כן לא חשבתי על הלידה בכלל כמשהו משמח. הייתי בדיכאון. עכשיו אני מרגישה שאוכל להיות בשמחה".

"למה את זקוקה עכשיו?" שאלתי אותה. "אני רוצה שהלידה הזאת תעבור בלעדי". היא ענתה. "גם עכשיו כששמעת שהוא זקוק לך?" שאלתי. "אני רוצה להיות מחוברת ללידה," היא ענתה. "אבל אני לא יכולה. אין לי כוח לכאבים". "אולי את יכולה להסתכל על הכאבים אחרת?" הצעתי. "איך?" היא שאלה. "כעל כוח שמביא איתו מתנה," אמרתי. "זה כבר נשמע אחרת…" היא ענתה, ושתקה.

"אני רוצה להגיד לך תודה רבה" היא אמרה לפני שנפרדנו. "הייתי נעולה, ועכשיו אני יכולה להיפתח. פתחת לי מקום חדש. פתחת לי קשר לתינוק הזה!"