אני זוכרת את אותו היום בו בתי הבכורה שיתפה אותי בבשורת הסבתאות.

האמת, לא חשדתי. אני אימא שלא רואה. בכלל, אני אישה שלא רואה. אני מאלה שקולטות שאת בהריון כשאת בתשיעי. יש כאלה שיש להן חוש, הן רואות לה משהו בפנים. רואים עליה. איך? היא לא יודעת עדיין שהיא בהריון וכבר את יודעת. אז אני לא ידעתי. ודווקא הסתבר שהיא מקיאה כל בוקר, ודווקא באמת היא לא הרגישה טוב. אבל לא חשדתי. אולי כי היא הצהירה לפני החתונה שכרגע ילדים זה לא הכיוון? אולי כי הייתי בעומסים אחרים? 

אבל באותו היום זה היה כמו קרן אור. כמו זריקת עידוד ששמה בצד את כל הבעיות ואת כל ההתמודדויות ואולי בגלל זה הם החליטו לספר לנו באותו בוקר.

"אימא, יש לנו משהו לספר לכם.."

רק לפני רגע הייתי שם, באותו מעמד, 19 שנה חלפו כהרף עין, והנה בתי מודיעה לי.

איך זה בשבילך להיות סבתא?

כהרף עין. גם זה ברגע. ברגע שהוד יצא הפכתי לסבתא, ככה בטבעיות.

לא לכל אחת. אני עוד זוכרת בכניסה לברית של חברה טובה, כשפגשתי את חמותה על הסף. מזל טוב סבתא, ברכתי במאור פנים. אל תקראי לי סבתא, היא הפתיעה אותי בחיוך מקומץ והסבירה: זה בא לי מהר מידי, אני עוד אימא, מה סבתא? כשבתי הבכורה ילדה, הייתי עוד לא בת 39. כשאני ילדתי, אמי הייתה בת 42. היא הייתה מאושרת. היא עבדה אז כמנהלת בית מרקחת במרכז העיר והרגישה על גג העולם. רק רצתה לצאת למדרחוב ולצעוק, שכולם ישמעו: אני סבתא.

"אימא, אני רוצה שתהיי בלידה שלי". שמחתי והתרגשתי והייתי גאה ומפוחדת כי אני שונאת לידות. תנו לי לגדל את התינוק, קחו ממני את ההריון ואת הלידה. שמונה לידות ילדתי, טבעיות ונחשבות קלות. ועדיין. לא סובלת לידות. היא הזמינה אותי ואת בעלה ללידה. בחמש בבוקר יצאנו. צריך להיות ברגישות בלידה של הבת, מצד אחד להיות שם בשבילה לכל דבר, מצד שני לא להפריע לה ולבעלה, לאינטימיות ביניהם, בסוף זה לגמרי שלהם. היא הייתה אלופה, בתי, כמו לביאה, ידעה בדיוק מה טוב לה, נלחמה ושאגה ושאגה ושאגה ואני כבר כמעט איבדתי תקוה, תנו לי להתחלף איתה, משהו. לראות את הבת שלך ככה סובלת זה קשה. אבל תזכרי, באת לחזק ולתמוך, באת כדי לעודד ולתת כוח, שימי את הקושי שלך בצד. עד הרגע שהוד יצא. הוא יצא בסוף, לידיים של המיילדת המקסימה. איזה אושר. ברגע אחד נולד להם בן, ברגע אחד נולד לך נכד, ברגע אחד נולדה סבתא. מזל טוב מזל טוב!