הריון שלישי, רצה בין העבודה, לבית, לילדים, לבדיקות הריון ומעקבים. מנסה למצוא זמן לכל המשימות וגם לפנות זמן לחיים חדשים שצומחים בתוכי. מנסה לתת לעובר שלי את התנאים הכי טובים כדי לגדול ולהתפתח. מנסה להתחבר אליו עוד מהבטן. 

חודש תשיעי. הנפש מתוחה. מחכה לפגישה בציפייה ובהתרגשות. הגוף בעיקר מותש ועייף אך גם דרוך לקראת המפגש עם הנשמה שגדלה בתוכו ועוד רגע מגיעה לעולם שלנו. 

רצה בין החנויות. קונה וקונה. דברים בשביל הלידה ודברים בשביל התינוק וסתם דברים שיהיו בבית כי אחרי הלידה חלשים ועם תינוק הרבה יותר מסורבל לצאת. מדי פעם יש לי נקיפות מצפון על כל ההוצאות אבל יש בי קול שאומר שגם ככה אחרי הלידה לא אצא מהבית ולא אקנה כלום אז הכל יתאזן. ברקע יש דיבורים על סין, קורונה, ספינה ביפן, אבל זה נשמע רחוק רחוק... מי חשב בכלל ששבועיים אחרי הלידה באמת אי אפשר יהיה לצאת לשום מקום כי הכל יהיה סגור ואני אהיה אסירת תודה שבזכות התינוק שלי היינו בין המשפחות היחידות שלבשו בגדים חדשים לליל הסדר (כי הם נקנו אחרי ט"ו בשבט). 

שבוע אחרון להריון. מתחילים צירים. התיק כבר מוכן ואני במתח. כל ציר שמגיע כבר מתחילה לחשוב  מי ישמור על הילדים ועל משימות אחרונות ואז הוא נעלם לו לכמה שעות. מנצלת את הזמן לעוד ועוד משימות להספיק. מדי פעם עוצרת ובטוחה שהפעם זה באמת זה והנה הלידה מתחילה ושוב הצירים נעלמים.   

הגוף מתוח ועייף וכבר רוצה להיות אחרי. מנסה להקשיב לעובר שלי, מרגישה שהוא מפחד לצאת לעולם שלנו והצירים שבאים והולכים הם כמו קול שמהסס (כנראה כבר ספרו לו שם על הקורונה..). ואולי זה בכלל פחד שלי. אולי אני מפחדת שהוא יצא מהמקום המוגן והבטוח לעולם הגדול. 

השבוע הולך ומסתיים, התאריך מגיע, כבר סיימתי את כל המשימות שרשמתי לי בדף תוך כדי צירים שבאים והולכים. והעובר בשלו, עדיין לא החליט אם הוא כאן או שם. או שאולי אני עדיין לא החלטתי. 

יום חמישי בערב, אחרי יום מלא צירים שגרמו לי כבר להאמין שאת השבת אעבור בבית חולים אבל אז שוב נעלמו ואילצו אותי בכל זאת לבשל לשבת.

 אחרי הבישולים  נזכרת שיש עוד משימה אחת אחרונה חביבה אך מאוד חשובה שעדיין לא עשיתי. השיחה עם האיש שלי על היום שאחרי הלידה. 

אז ישבנו לדבר ורגע לפני שהתחלתי לשתף בכל מה שאצטרך ואצטרך ואצטרך אחרי הלידה והוא בעיקר ישמע. עצרתי רגע ואמרתי לו תודה על כל התקופה של ההריון ואיך חוויתי איתו את התקופה הזו ושאלתי אותו, מה הוא יצטרך אחרי. ואחר כך המשכנו והשיחה הייתה ממש טובה וכשהיא הסתיימה הגיע ציר ועוד ציר ועוד ציר והפעם הרגשתי שהוא החליט סוף סוף לצאת.