הם הגיעו מרחוק, 'יש לנו תינוק מקולקל!'  היה המשפט הראשון של האם כשנכנסו. מדובר על ילד רביעי, תינוק בן חודשיים וחצי.

'כולם לפניו היו מלאכים קטנים. אוכלים, ישנים, בין לבין שקטים יחסית הוא פשוט לא מפסיק לבכות. הוא שקט רק על הידיים, מפונק! מה עושים עם ילד רביעי מפונק?'

אז מה באמת עושים? מה אתם הייתם עונים?

הקולות הרווחים אומרים- סדרת חינוך. כמה ימים של בכי ואחר כך - שקט. או - הוא רעב תתני לו יותר לאכול בגלל זה הוא רוצה אותך. או - זה מאוד חשוב קירבה והוא עדיין לא נפרד ממך אז תני לו. אלה התשובות שאני שומעת בסדנאות באופן שחוזר על עצמו מספיק פעמים כדי להבין שמדובר על תפיסה חברתית כלפי התנהגות התינוק.

אז בואו נתחיל מהבנה אחת חשובה-  אין דבר כזה תינוק מפונק! בטח לא בגיל חודשיים וחצי.  ואף אחת מהתשובות הרווחות לא נוגעת באמת במהותו של התינוק אלא נותנת פתרון המדבר להבנה שלנו כמבוגרים.

בואו נציץ לרגע לעולמו של תינוק שהרגע הגיח לעולם ואולי נוכל להבין קצת את הסיטואציה מכיוון אחר לגמרי.

9 חודשים בבטן אימו, מגיח לאוויר העולם, והכל חדש, הכל! האור, המגע, הריחות, טמפ' החדר, קולות , צריך לאכול בעצמו, לעשות צרכים בעצמו, מתגלות לנו יכולות על ההסתגלות.

מנגד, מטרה אחת לנגד עיניו האינסטנקטיביות- לשרוד. לגדול, להתחזק, להסתדר בכוחות עצמו, מרגע הלידה ועד בכלל. 

הישרדות בשלבים הראשונים על פי מחקר של שפת התינוקות דנסטן מבוססת על 5 עקרונות: אכילה, שינה, נוחות, שחרור גזים – זהו, זה כל עולמם מרגע לרגע, התמודדות עם צורך זה או אחר תוך שאיפה לשינה טובה ורציפה כחלק מהתפתחות קוגניטיבית ועיבוד אינסוף הגירויים אליהם הם נחשפים.

האם פינוק הוא צורך הישרדותי? לא. האם תינוקות צריכים נישוקים, חיבוקים, פינוק? כן. מאוד. זה חלק בסיסי בהתפתחות הנפשית שלהם, בריאות הנפש. אבל- הם לא יבכו על זה.

קצת כמונו. כמבוגרים נוח לנו לדבר ולשתף את הסביבה עם הצרכים הפיזיים שלנו ולומר- אני רעב, אני עייף לעומת הצרכים הנפשיים שלנו- אני צריכ/ה חיבוק עכשיו, אני רוצה שיגידו לי שאני טוב/ה.

בואו נחזור רגע לאותו תינוק, ילד רביעי שכל הזמן רוצה ידיים, אנחנו כבר מבינים שהוא לא מפונק. אז מה כן? מה גורם לתינוק לבכות הרבה ולהירגע רק על הידיים? ואיך מפענחים את זה בעצמנו? אם נשים רגע בצד את התסכול ההורי, שהוא גדול ולגיטימי ביותר, ונתבונן, נקשיב לעולם שלו, נחפש צרכים ולא פרשנות, נוכל להתמקד מצד אחד ולשלול מצד אחר.

במפגשים אני מלמדת ומשתמשת בכלי המופלא של שפת התינוקות דנסטן שמאפשר זיהוי מהיר של הצורך על פי סוג הבכי של התינוק, (כן כן יש הבדל בבכי למרות שבכל נשמע לנו אותו הדבר). תוך כדי הלימוד פענחנו יחד ההורים ואני כי מדובר על תינוק 'מוגז' שכאבי הבטן והשיהוקים לא מאפשרים לו לשכב. זה פשוט כואב ומפריע ולכן הוא בוכה בשכיבה ונרגע בידיים. טיפלנו בגזים. מהמפגש הם יצאו עם תינוק רגוע בעגלה.

כשניגשים לפרשנות המסרים של התינוק יש רק הקשבה על פי הסיפור שלו. כלומר, בכדי לאפשר לחיים חדשים להתרחש אנחנו צריכים לצמצם את עצמנו, את הפרשנות שלנו, לעמוד בצד, להשקיף, ללמוד, להבין ולתת מענה. וטיפ לסיום, ילדים יכולים מאוד לעזור בכך, למדו אותם, הם קשובים, פחות עמוסים ויכולים להיות לעזר רב ברגעים שהבית 'על גלגלים'.