הפעם הראשונה שאת כותבת מאורע שהיה לך, היא הזדמנות נוספת לחוות אותו  מחדש.. כמו לספר לעצמי את הסיפור שוב, לצייר אותו מחדש, לגלות תובנות ואולי לזרוע תקוות.. הפעם הראשונה שאת כותבת חוויה, היא הזדמנות לספר אותה לעולם, בצורה מושכלת, מעט מעובדת ואולי לגלות שעוד נשים מזדהות עם רגשותיך..

האמת שבמבט לאחור, כל לידה היא סוג של משבר, וכל יולדת קרויה 'יושבת על המשבר'.. והיופי שממשבר הלידה יוצא בס"ד תינוק, המרגיע ומרפא.. אך יש פעמים שעוד לפני רגע הלידה, חשים משבר והלידה היא עוד מרכיב בפסיפס השלם, ואז מנסים להיאחז בחווית משבר הלידה ולראות את האור הגדול המושך החוצה, כמו נשימה ראשונה של תינוק היוצא מרחם אימו..

כבר סיפרתי את סיפורינו מזוויות שונות: כתיאור עובדתי, אז גיליתי שאני דווקא טיפוס מעשי, שיודע לקחת יוזמה בעיתות מצוקה. כאמא המתמודדת, בלקיחת האחריות לתהליך משפחתי, כרעיה הקשובה לשינוי הזוגי, וכמורה הנדרשת לשחרר ולהרפות. כעת מרכיבה אני משקפיים נוספות, מסתכלת על סיפורי מנקודת מבט של אישה בהריון, תואר שאף פעם לא נתתי לו מעמד רב בחיי. 

אני מאותן הנשים שההריון עובר לידן.. משהו שמלווה את רצף החיים ללא התמקדות בתהליך.. הריון חמישי ב"ה בבריאות טובה, בלי טראומות קודמות, ללא חוויות רקע, הריון טבעי בחסדיו המרובים אחרי רצף של הריון-הנקה-הריון-הנקה-הריון-הנקה-הריון-הנקה-הריון... כחלק משגרת החיים רק באיחור רב, פיניתי לעצמי זמן להגיע בצורה מסודרת לרופא, לבדוק את תקינות ההריון..

יום ראשון בבוקר, אני מתחילה מאוחר יותר את עבודתי, להערכתינו כבר עברו כמחצית מימי ההריון והגיע התור המיוחל לרופא הנשים.. שולחים את הילדים למוסדות הלימוד ובעלי היקר ואני יוצאים בהתרגשות רבה אל רופא הנשים.. בס"ד אולטרסאונד שמראה שהכל תקין, נזיפה מהרופא על הגעתינו המאוחרת.. (אנו כבר רגילים...) ואוסף הפניות לכל הבדיקות שעוד ניתן להספיק לעשות במהלך ההריון.. אנו יוצאים מאושרים, לא מפסיקים לשבח, להודות ולהמשיך להתפלל לבאות..

בדרך חזרה, אני יורדת בתחנת אוטובוס, במטרה לנסוע משם לעבודה ובעלי ממשיך עם הרכב למחוז חפצו.. אני עומדת בתחנה כ-5 דקות וברגע אחד נגדעים החלומות ואני מושלכת עשרות מטרים קדימה בחבטה עזה על הארץ.. רכב סטה מן הכביש לתחנה, גז של שנאה הופנה לעברינו ואני קולטת מהר שאני חלק מתוך פיגוע דריסה, אירוע טרור.. רגע של שקט. דממה. ומיד תחילתה של מהומה.. אני מסבירה לעצמי: את בפיגוע, ואת בחיים, אני מתרוממת ורואה בבת אחת את התכונה הרבה המתחדשת סביבנו.. מצליחה ללכת ומודה לה', מתיישבת בתחנה ורואה את פינוי הפצועים.. מחפשת את הפלאפון הזרוק על הכביש.. ואז מגיע חייל ושואל: "את בסדר?" ומיד מודיע לכולם כי יש עוד פצועה שממתינה לפינוי..

מתקשרת לבעל היקר ומעדכנת והוא כמו מלאך כשכבר הכבישים סביב נסגרו, עוד הצליח להגיע לפני האמבולנס הנוסף, ועוד דאג לחבר-נהג שיחזיר את הרכב חזרה והוא יוכל להצטרף לאמבולנס.. שם בצומת רווית הדם אני נשאלת ע"י הפראמדיק, "תגידי, את בהריון?" ומשיבה בחיוב.. והוא מחליט שאני חייבת להתפנות בהקדם..

עוד לפני שהודענו להורי, לחמי וחמותי, לחברותי ולמעסיקים בעבודה על ההיריון המתפתח כבר שמעו כולם כי באירוע הדריסה הבוקר נפצעו ארבעה אנשים וביניהם אישה בחודש החמישי להריונה.. הרבה מהתגובות שקיבלתי אמרו: "איזו דרך מקורית מצאת לך להודיע על ההיריון, שיהיה בשעה טובה.."

עוד הם מאחלים, ואנו מודאגים.. בס"ד הבדיקות בבית החולים מראות כי ההיריון לא נפגע, העובר תקין, יש דופק, הוא מסרב לזוז.. מעין הלם עוברי. אני ההריונית- מתלוננת על כאבי גב ועיבוד תחושה ביד ימין.. נשארת בבית החולים מתוך דאגה לעובר ולחוסר תנועותיו, מפנימה את כאבי הגב שלא נבדקו ביסודיות מחשש לפגיעה בהריון ולאחר יומיים בוחרת להשתחרר הביתה, להמשך התאוששות ביתית..

חודש שישי, עוד שבועות רבים לפניי ואני מפנימה כי הריון זה לא יהא כקודמיו, כאבי הגב הולכים ומחמירים, יד ימין פסקה מלתפקד ואני בביתי הרחוק עם ארבעת ילדינו וחולשה גדולה הדורשת מנוחה מוחלטת..

חולשת הגוף היא ההפך הגמור מהשיגרה העמוסה שמילאה את חיי.. זוכרת את כוחות הנפש הרבים שנדרשו ממני בכדי להתקשר ולהסביר לכל מקומות העבודה (4+, משרה מלאה+++) שאני כנראה לא אחזור בזמן הקרוב, ושאפילו יורידו ממני את המעמסה להדריך את ממלאי המקום שלי.. 

כולם רצו לעזור לנו.. והקושי העיקרי היה לפתוח את הדלת ולקבל את העזרה.. הרגשתי שזהו השיעור העיקרי שה' שלח לי.. הסברתי לעצמי, שבבקרים איני מעונינת בעזרה כי אני רוצה לנוח, בצהרים איני פנויה לעזרה, כי עד שאני עם הילדים- אני רוצה לפחות לחוות אותם במידת האפשר ושהם ירגישו אמא בלי התערבות חיצונית ובלילה כשכולם כבר הולכים לישון, זהו הזמן לפגוש את הבעל שלי, להקשיב לעצמי ואולי פשוט לקרוס מכאב וחוסר יכולת ואיך ברגעים לא צפויים אלו, נכניס עוד מישהי לביתנו?? 

וכך עוברים הימים, כשהכאבים מתגברים, אני מנסה להתנהל, מתגלה סכרת הריון, מובלת בין פיזיותרפיה, אורטופד, רופא נשים ואפילו טיפול רגשי.. ואין לי רגע בו אני עוצרת מהסחרור הלא הגיוני אליו נשאבנו. ברגעים של שקט ששמרתי לעצמי, הייתי כותבת ומציירת ביד שמאל.. זמן של שפיות שנשאר לי להיאחז בו...

הפחד הגדול היה רגע הלידה, איך אעבור אותו עם גב פצוע? הייתי מנסה לצחוק ולומר שמבעד לכאבי הגב הלא הגיוניים שליוו אותי תדיר, לא ארגיש את הצירים. (ואכן, כמעט כך היה..) לקראת סוף ההיריון, הגעתי למצב שכל שינוי תנוחה היה כרוך בכאבים. הייתי נשענת על קירות הבית בכדי ללכת.. ומתפללת "מאין יבוא עזרי?"

שבוע 40, ביקור אצל רופא הנשים, המודיע לי שאם תוך יומיים אין התפתחות ללידה, עלי להגיע לבית החולים שיתחילו לידה... עברו עלי יומיים של תפילה.. הרגשתי שעשיתי די בהריון זה.. ובבקשה ריבונו של עולם שלח לנו ציר נאמן, רוצה ללדת טבעי, בלי התערבויות נוספות בגוף המתפרק..

תפילתי נשמרה שם למעלה, לעת מצוא.. וכעבור יומיים התפקדנו בבית החולים.. ללא צירים, ללא התחלת לידה עם גוף נשבר ונדכא ותפילה שנפש לא תיבזה.. הגעתי לבדיקה הראשונית, החלטתי שאני מעלימה את ענין הפציעה.. בכדי שאוכל לחוות לידה רגילה ולא ישליכוני לניתוח.. לקחתי סיכון עם תפילה ואמונה גדולה.. אושפזתי בעקבות סכרת ההיריון ומיד החלו בטיפול לתחילת לידה.. הבנו שאנו בתחילת הדרך ובעלי חזר בינתיים  לילדים. נשארתי באשפוז במחלקת נשים, זמן להבנה על המסע הארוך שאנו בתוכו. הצטיידתי מראש לעיבוד התחושות בדפים וצבעים ובספר תהילים לשעת אמת שקרבה מאוד לבוא.. ואני מבינה שאני שם לבד.. כאבי הגב המלווים אותי תדיר מעמיקים ואני עדיין מחליטה לא לשתף את הצוות הרפואי בהיסטוריית הפציעה שלי... לא יודעת אם אלו אכן צירים מתקדמים או שאני חשה כך בעקבות הגב הפצוע.. מתקשרת לאמא, מתקשרת לבעל והם יוצאים לדרך.. אני מבינה שלא משנה מה השלכות הצירים, כאבי הגב הפכו בלתי נסבלים.. קוראת לאחות שמיד מעבירה אותי לבדיקה בחדר הלידה..

אני שם, מנסה להתעלות על עצמי ולא לספר על פציעתי, לכפות על יד ימין שפעילה במידה מועטה וכאבי הגב הלא הגיוניים שממלאים אותי ורק מבקשת אפידורל.. המיילדת בודקת, מזמינה את  המרדים, ותוך כדי מגיעים למסקנה שבשכיבה דופק התינוק יורד ובעמידה הוא מתייצב. לכן עלי לעמוד... אני עומדת, כאובה, חובקת את עמוד המוניטור וממתינה למרדים.. הרגשתי מהי עמידה בניסיון, פשוטו כמשמעו... אמי הגיע, בעלי הגיע והמרדים הגיע, כולם באותו הזמן.. אמא מבינה שלא סיפרתי על פציעתי ויתכן שההרדמה במקום הפציעה, מסוכנת מאוד, רואה את מבט עיני המתחנן שלא תחשוף את סודי וכנראה שבתוך ליבה התפללה עמוק.. התבקשתי לשבת במיטה לשם הרדמה ובעודי עולה.. תינוק יצא לאוויר העולם!!!

התרגשות גדולה, בכיה עצומה ואז אמי מקבלת את רשותי לספר למיילדת המנוסה את מצבי.. הבנו שניצלתי ממשהו בלתי הפיך.. בשבריר שניה..

הימים הבאים היו הסתגלות למציאות חדשה, טיפול בתינוק ביד שלא ממש מתפקדת, כאבי גב שלא מאפשרים אחיזת תינוק ואמונה והודיה גדולה המנהלת את כל מה שנראה בלתי אפשרי..

חזרה הביתה אחרי הלידה, ברית באולם מאורגן מחוסר יכולת פיזית להפיק אירוע בכוחות עצמינו, ניצחונות קטנים המלווים לאורך כל הדרך, כמו קריאת שמע עם חלוקת שקיות ממתקים מושקעות שנארזו באהבה רבה ביד אחת של אמא והרבה ידיים של ילדים קטנים ומרוגשים.. הדפסת שיר משפחתי אותו שרו האחים בברית וכתיבת מילות הודיה לה' אותם הקריא בעלי האלוף בברית הניצחון.. לאליקים ישראל. 

ומאז בס"ד, אנו משתדלים להתמיד בניצחון החיים, חוליות עמוד השידרה טופלו ושוקמו ויד ימין, גם היא לאחר טיפול והתמדה החלה לחזור לפעולה.. אנו מרגישים כי ה' ממשיך לשלוח לנו שיעורים בבית הספר של החיים, ואנו משתדלים ללמוד, להפנים ולהעלות כיתה.. (כעבור 3.5 שנים נולדה לנו  תינוקת מקסימה: אורה, כשמה כן היא.) 

מייחלים למסיבת הסיום המפוארת עם כל ישראל בירושלים הבנויה.

 

 

נשמח לקבל גם את סיפור הלידה שלך. רוצה לשתף? כאן