הצוות הרפואי בלידה – איתי או נגדי?!

"אני לא מסוגלת לחשוב על לידה בבי"ח! לא רוצה שיגידו לי מה לעשות, מתי לשכב, מתי ללחוץ ובאיזה תנוחה ללדת. לא רוצה שיבדקו אותי כל הזמן. לא רוצה להילחם על הרצונות שלי. רוצה שיתנו לי להקשיב לגוף שלי! אולי אני אלד בבית? אבל מה אם משהו יקרה חס וחלילה, וזה עולה הרבה כסף... אבל אני לא יכולה להתקרב לבי"ח, מה עושים?!"

להרבה נשים יש חוויה מאוד לא טובה של לידה מכל מה שקשור לבי"ח. החל מהתנאים וכלה כמובן ביחס של צוות בית החולים. גם בי, כשהתקרבתי ללידתי השביעית ב"ה, ושחווית הלידות שלי מאוד טובה, עלה הרהור - אולי הפעם אני אלד בבית? בלי לחץ של מיילדת כזאת או אחרת, כמו שאני רוצה, עם השקט והפרטיות שלי.

לידה זאת חוויה מאוד אישית ואינטימית, שמעורבים בה כל כך הרבה רגשות, רצונות ופחדים. העוצמה הגדולה שעוברת לנו בגוף מתערבבת ומתבלבלת בין סבל וכאב, פחד ואחראיות להתרגשות והתרוממות. בתוך החוויה האדירה הזאת, היולדת צריכה הרבה תמיכה רגשית: הגנה וביטחון בזמן כל כך פגיע על המקום והמרחב שלה, אמון בכוחותיה, נתינת מקום לרצונותיה ובחירותיה. ליווי במקום הכואב ועזרה להתמקד ברגעי השמחה והקדושה. בתוך כל זה נכנסים כמובן אנשים זרים (רופאים, אחיות, מרדים, סניטר וכו') שמצד אחד רוצים מאוד לעזור ומצד שני לוקחים הרבה אחראיות ולכן הרבה פעמים היחס של הצוות ליולדת עובר בחוויה של היולדת מעזרה ותמיכה לחוסר רגישות, חוסר הקשבה, ביקורת, התערבות, פלישה ואפילו פגיעה. בעיקר קשה ליולדת הצורך להילחם על רצונה וזכויותיה, בזמן שהיא לא בכוחותיה. דבר שיוצר רגשות מעורבים מאוד כלפי מי שאמור לעזור לה.

כמובן שבמקביל יש גם הרבה חוויות טובות של לידות. רופאים ומיילדות שעושים שליחות חשובה, עבודת קודש ממש. סיפורים של נשים שהמיילדת הייתה שם בשבילם למה שהן היו צריכות, או סיפורים על מיילדת מלאכית, יחס נהדר, צוות מקסים, הקשבה ורגישות. אני עצמי חוויתי ב"ה שבע לידות שמחות ומרוממות בליווי מיילדות נהדרות.

אני רוצה לספר את סיפורה של טליה (שם בדוי) שהגיעה אלי לטיפול לפני לידתה החמישית. טליה הרגישה שאחרי כל החוויות הלא טובות שהיא חוותה בלידות בבי"ח היא רוצה הפעם ללדת בבית על פי רצונה ובחירתה, אבל בעלה מאוד התנגד לרעיון, ולכן בעצם הרעיון ירד מהפרק. טליה הרגישה שהיא מיואשת כי לא ידעה איך תוכל ללדת שוב בבי"ח. טליה סיפרה שבלידה הראשונה, שהסתיימה בניתוח, לא נתנו לה לראות את התינוק עד למחרת הלידה, דבר שהיה לה מאוד קשה. היא הרגישה שצוות בית החולים לא מתקשר איתה, לא מקשיב, לא מסביר. שם התחיל חוסר האמון...          בלידה אחרת הכריחו אותה כל הלידה לשכב עם מוניטור במיטה על הגב, דבר שהכאיב לה מאוד ולא נתן לה להתמודד עם הצירים. גם כשבחרה לקחת אפידורל, המרדים היה אנטיפט, לא התייחס להרגשתה וטענותיה שהאפידורל לא הוחדר נכון ולכן גם לא השפיע. בנוסף היא שמעה מיילדת שאומרת לחברתה בתוך חדר הלידה: "במקרה הזה זה לא היה נכון..." דבר שאישר את הרגשתה. התחושה שלה הייתה שהם פשוט הרסו לה את הלידה. בלידה אחרת בשלב הלחץ המיילדת לא רצתה לתת לה ללדת בתנוחה שהיא ביקשה. היא בכתה והתחננה, והמיילדת לא הקשיבה בכלל, פשוט התעלמה. לכן היא לא יכלה בכלל לשתף פעולה ורק הרגישה את הכאב העצום. אחרי אותה לידה היא הרגישה שאין לה יותר אמון בבי"ח ובצוות הרפואי, שלא אפשר לה ללדת על פי רצונה, בלי שום סיבה רפואית שהוסברה לה. 

בטיפול עלה הרבה כאב – "למה?! למה לא לאפשר?! לקחו ממני את הבחירה, את ההחלטה על הגוף שלי. הכריחו אותי ללדת בצורה שלא נכונה לי בלי שום סיבה. במקום שהוא כל כך אישי, כל כך שלי, הרגשתי שאין לי שום הגנה, שום ביטחון, ולכן אין לי יותר אמון". במקום העמוק יותר, היא הרגישה גם אשמה – אולי היא לא נלחמה מספיק על הרצון שלה?! היא כבר לא ידעה אם יש לה אמון בעצמה, שהיא תדע לבטא את הרצון שלה כמו שצריך. היא גם לא רוצה להילחם ואין לה כוח להילחם... הבעת הכאב, הקשבה לקושי וקבלה שלהם, עזרו לה להבין את עצמה ואפשרו לה לבנות בתוכה מקום יציב וחזק לקראת הלידה הבאה, שמוכן להתמודד שוב וללדת בבית חולים.

יכול להיות שהמקרה של טליה הוא מקרה קיצון.. אבל היה לי חשוב לספר אותו משתי סיבות:
1. חשוב להיות קשובה לרגשות שעולים לפני הלידה, תוך כדי הלידה ואחריה. קבלת הרגשות, יכולה להרגיע את הרגשות, את הקושי, ולתת לנו דווקא כוחות להתמודדות באותו הרגע.
2. באמת-באמת הלידה הזאת היא רק שלך. רק את היולדת, רק את מרגישה את התהליך בגוף שלך, חווה את החוויה בתוכך, ורק את זו שתלדי את התינוק שלך בסופו של דבר. בעלך, אימא שלך, התומכת, המיילדת, הרופא... כולם שם בשבילך! כדי לעזור לך ולתמוך בך, ולכולם יש רצון טוב, אבל רק את יודעת באמת מה טוב לך. למה את זקוקה ומה ייתן לך את הכוחות ללדת. לכן כדאי מאוד לעשות את הבירור של הרצון והצורך לפני הלידה. להגיע לבית החולים מצוידת בכל מה שאת זקוקה לו טכנית, פיזית, נפשית ורוחנית. ובשעת הלידה להגיד, לשאול, לשתף, לא להניח שיודעים מה את רוצה... וגם לא להניח שהם יודעים יותר ממך מה טוב... זה לא נכון! את יודעת הכי טוב מה נכון לך, התחושות שלך והרגשות שלך אמיתיים ונכונים, אל תוותרי עליהם!