לפני שנה השתתפתי בסדנת תנועה שעסקה בחג הפסח שהתקרב. בלידה שלנו כעם ובכלל בלידה. כל אחת בחרה קלף שאמור לספר לה מה היא זקוקה בשביל ללדת. בקלף שיצא לי היה כתוב "להשמיע קול".

הקלף היה מאוד מדויק מכיוון ש"להשמיע קול" היה אתגר בשבילי. הקול שלנו הוא לא רק צליל שיוצא ממיתרי הקול הוא הנוכחות שלנו בעולם ומבטא את אנרגיית החיים שלנו. הקול שלנו גם מבטא את היכולת שלנו להיות קשובים לצרכים שלנו ולבטא אותם במציאות.  

בשתי הלידות שהיו לי ילדתי מאוד בשקט, עם עצמי. הלידות היו מהירות וקצרות וכמעט ולא כואבות. בלידה הראשונה המיילדת לא האמינה לי שאני בפתיחה כמעט מלאה כי הייתי מאוד שקטה ואחרי הלידה המיילדות החמיאו לי כמה אני גיבורה. בלידה השניה בעלי ביקש בקבלה שיהיו קשובים לי כי בלידה אני מאוד שקטה. לצערי הגענו בזמן עומס וכמעט ילדתי על כסא באמצע המסדרון. הרגשתי שאני נעלמת ושקופה בבית החולים והחוויה היתה מאוד לא נעימה. גם אחרי הלידה הזו המיילדת החמיאה לי שאני גיבורה אבל אני הרגשתי שהייתי מוותרת על "הגבורה" הזו בשמחה והייתי מעדיפה לשתף בצרכים שלי ולהרגיש שקשובים לי ורואים אותי. ובכלל "הגבורה" הזו היא באמת פחד. פחד שגורם לך להיות מובלת על ידי הצוות הרפואי, להיות פאסיבית, מבוהלת ולקבל במקומך החלטות וזה בהנחה שהוא פנוי אלייך. 

עברו ארבע שני וזכיתי להריון שלישי. אבל הפעם הגעתי ללידה ממקום אחר. הרבה יותר מודעת לצרכים שלי, לרצונות שלי וגם מסוגלת לבטא אותם. הפעם נרשמתי לקורס הכנה ללידה בפעם הראשונה, ביררתי על בתי חולים ובחרתי ללדת בבית חולים אחר. בלידה עצמה השתמשתי בכלים שקבלתי בקורס ועשיתי נשימות עם קולות נמוכים למרות שהייתי בטוחה שלהשמיע קולות נמוכים מאוד יביך אותי. הפעם, בניגוד ללידות קודמות, הלידה היתה ארוכה מאוד וכואבת. בזכות ההכנה שעשיתי (וגם בזכות האנדרופינים שמילאו לי את הגוף) הרגשתי שכל המחסומים שהיו לי בלידות הקודמות נעלמו ויכולתי לומר למיילדת בדיוק מה אני רוצה וצריכה ואפילו לצעוק ולצרוח ולומר דברים שבחיים לא הייתי אומרת במצב רגיל. בסוף יצא התינוק המתוק אחרי הרבה כאב אבל גם נולדה אמא חדשה (שיודעת סוף סוף לצעוק) ולמרות שהפעם היה כואב מאוד החוויה היתה הרבה יותר טובה. של נוכחות וניראות. הפעם אף אחד לא החמיא לי על שהייתי גיבורה ושמחתי כל כך כי  רק אני ידעתי שהפעם באמת הייתי גיבורה אמיתית.