הריון שלישי.

 

שבוע 32

אני מגיעה למיון עם קיצור צוואר וצירים.

הרופא מחליט שאין כבר טעם במתן זריקת צלסטון, ומשחרר אותי למנוחה בבית.

 

שבוע 34

מגיעה לביקורת אצל הרופאת נשים שאומרת שהכל תקין הצוואר אומנם קצת קצר אבל לא באופן מסוכן. אין פתיחה ואין צירים ומבחינתה אפשר לחזור לפעילות רגילה.

רק ביקשה שאעשה מוניטור להשלמת הבדיקה למחרת במרפאה.

חזרתי הביתה שמחה ורגועה. פעילות סבירה עם הילדים והלכתי לישון.

בלילה התעוררתי לאחד הילדים, והתחלתי להרגיש כאבי גב.

חזרתי לישון.

בבוקר הכאבים התגברו וביקשתי מבעלי שיבוא איתי יחד למוניטור כי אני מפחדת לנהוג לבד ככה. בשלב הזה יש ציר כל 2 דקות. קצרים אבל מאוד כואבים.

מכינים סנדוויצ'ים, מפזרים את הילדים ונוסעים..

הגענו למוקד. עשיתי אולטראסאונד, מוניטור ומחכים לרופאה שתשחרר..

בשלב מסויים הכאבים התגברו. ביקשתי מהאחות שתקדם את התור שלי אבל היא טענה שהמוניטור תקין ויש מקרים יותר דחופים.

בעלי ואני צחקנו שאולי אקח אופטלגין, ואלך לנוח, כי בטח זה סתם צירים מדומים...

נכנסנו לרופאה ואני תוך כדי ציר היא בודקת אותי ואני בראש שלי אומרת שבטח זה כלום ואני סתם מדמיינת ואז היא קוראת בקול ואומרת לי שאני בפתיחה 5.

חטפתי הלם ושוק!!

מיד ביקשתי מבעלי שיתקשר למלווה שתכננתי לקחת אבל היא לא יכלה להגיע, אז ביקשתי מחברה אחרת שתגיע דחוף. כמובן שהטיסו אותי באמבולנס לבית חולים הקרוב תוך כדי שאני בוכה בעיקר מההלם.

הגענו לבית חולים ישר לחדר לידה ושם נתנו לי אנטיביוטיקה וביקשו שאשתדל לא לקדם את הלידה כדי שהעובר יקבל את האנטיביוטיקה. אבל אחרי חצי שעה בערך כשהצירים התחזקו הרגשתי שאני יותר לא יכולה. הרופאה סרבה לפקוע לי את המים כי פחדה שהעובר קטן ויסתבך בתעלה. לא אלאה אתכן בפרטים אבל כרעתי על 6 ופשוט יילדתי את עצמי. המיילדת ממש קיבלה את האוצר לידיים שלה.

הפג הקטן שלנו נולד גדול יחס לפגים, אבל עם קושי בנשימה ולכן הועבר מייד לפגייה. ביקשתי רק לראות אותו לפני, וייאמר לזכות הרופא שהיה אנושי ואכן נתן לי להציץ לשנייה לפני שהאוצר נלקח ממני.

הקושי הכי גדול שחוויתי היה שלא יכולתי להרים אותו עלי, רק אחרי יומיים. הרגשה נוראית ודאגה אינסופית מה יהיה בהמשך...

שאבתי לו יום ולילה, והייתי לצידו רוב שעות היום.

נקרעתי בין הבית עם הילדים ובין הפגייה. כל זה כשאני עצמי אחרי לידה והגוף חלש כך כך…

אנשים חשבו שאם התינוק בסדר אז הכל בסדר, אבל הלב היה מרוסק.

 

גם כשהשתחררנו הביתה הקושי לא נגמר.

נלחמתי על ההנקה במשך יותר מחודשיים. כמעט התייאשתי, אבל נלחמתי ובסוף גם הצלחתי... רק אחרי חצי שנה הרגשתי שאני מתחילה להתאושש מהלידה.

ברוך ה' הקטן גדל. אבל גם היום יש בפנינו עוד התמודדויות של נגמרו. יש לו עיכוב התפתחותי והוא נמצא בגן חינוך מיוחד. הוא ילד מתוק, חייכן וחכם אבל יש לו קשיים והם לא פשוטים. גם היום, יותר משלוש שנים אחרי אני עוד מחלימה, בעיקר בנפש, מהחוויה...

אני לא יודעת אם מי שלא חוותה זאת על בשרה יכולה להבין בעומק מה זה אומר לידת פג. אבל לחבק כל אחת יכולה. אז בבקשה תחבקו את מי שסביבכן גם אם נראה שהיא חזקה...

למרות הקושי אני חושבת שלמדתי הרבה מהניסיון הזה. שמצאתי שיש בי כוחות שלא ידעתי על קיומם. ובעיקר הבנתי איזה אמא אני רוצה להיות.

אז אפשר לומר שבזכות הילד הזה אני אמא קצת יותר טובה מפעם, וגם כשאני טועה או נופלת אני תמיד משתדלת לזכור לאן אני שואפת...

 

תודה

️

רוצה לשתף אותנו בסיפור הלידה שלך? מוזמנת לכתוב לנו דרך הפינה ליצירת קשר