איך להבין ולתמוך בנשים שחוו אובדן
מאת: יעל ורבר | מאמנת אישית באומנות בעיקר נשים שחוו אובדן. nעבירה סדנאות ציור אינטואיטבי
ה' באדר תש"פ 01/03/2020
מה לא לומר
"לא נורא יהיו לך ילדים אחרים"
"את צעירה זה קורה"
"זה לא באמת אובדן, עוד לא הכרת אותו"
"נו תתקדמי, תשחררי כבר"
משפטים כאלה ודומים שומעות כמעט בכל רגע נשים שחוות הפלה, לידה שקטה ונשים שאיבדו את התינוק שלהן שעות וימים אחרי הלידה.
לפני 32 שנים, עוד הייתי צעירה ותמימה והייתה נוסחה אחת להצלחה - אהבה=היריון=ילד.
ככה אצל כולם, נכון? – אז זהו, שלא.
נכנסתי לשמירת הריון בבית חולים, נכנסתי וחזרתי במהלך חודש שלם.
לא ידעו מה בדיוק הסיבה לדימומים, והתינוק היה בסדר. בריא. בגודל המתאים.
היה רופא אחד שהיה מגיע אלי בביקור רופאים ותמיד אמר שהסיבה שאני כאן היא "כי אני מאוהבת באחד הרופאים..." מדהים!
כששוחררתי הביתה, חזרתי אחרי כ 24 שעות עם ירידת מים ומיד אושפזתי במחלקה.
אמרו לי שאפשר להיות עם ירידת מים כמה שבועות.
בלילה הכניסו אותי לניתוח חרום, כי פחדו לאבד אותי.
בבוקר הגיעה המיילדת ואמרה לי: "התינוק שלך גדול ומפותח, כאשר נגמור לעבור על כל התינוקות בפגייה, נבדוק אותו שוב"..
הייתי אחרי ניתוח קיסרי, כולי כואבת ומותשת ולא ממש מחוברת לעצמי.
חברים ובני משפחה שהגיעו לבקר סיפרו לי שהוא דומה לבנים שבבית.
ואז, אחרי שהושיבו אותי על כיסא (-אחרי כמה זמן), נכנסו שני אנשים שעד היום אני לא זוכרת מי הם היו, למרות שבטח הציגו את עצמם, וסיפרו לי שהתברר שהיה לו חיידק, שכנראה בלע מהמים, ולמרות שהם ניסו, הם לא הצליחו להציל אותו.
נקרעתי מכאב!
באותו הרגע נפתח חור שחור אצלי בלב.
חזרתי הביתה לילדים, שחיכו לאח ולאימא,
אבל,
היה קשה לי לתפקד.
כלפי חוץ עשיתי כל מה שצריך. כל מה שציפו מאמא שחזרה הביתה לילדים שלה. אבל בפנים היה כאב עצום שלא היה לו לאן לצאת. לא הבנתי בכלל שאני יכולה לטפל בעצמי ולדאוג לעצמי ושיש פתרונות למצבים קשים כאלה.
חברות התרחקו ממני, בני משפחה ואחרים אמרו לא נורא, אולי יותר טוב ככה.
יש כאבים גדולים יותר, זה לא נחשב אובדן. הרגשתי שמשתיקים אותי.
שנים הסתובבתי בעולם ולא דיברתי על הכאב הזה.
בינתיים נולדו ילדים נוספים, היו שמחות – חזרתי כביכול לשגרה מבורכת.
אך מדי פעם הוא היה מופיע, והסתרתי את הכאב והבכי.
כי היתה בי אמונה שלא נעים להיות על יד מי שבוכה ושאסור לדבר על הכאב, צריך לעבור הלאה.
היום אני מדברת.
היום אני יודעת שלא אני האשמה.
היום אני מבינה שיש דברים שלא תלויים בי ושמותר לי לדבר, מותר לבכות, מותר...
היום אני יודעת שזה אובדן, והכאב נשאר כפצע בלב שכמעט ובלתי ניתן לריפוי באמת.
אחרי שנים של שתיקה כי החברה אמרה, אחרי טיפולים שעברתי וגם בעזרת צבע ואומנות, צמחתי וגדלתי. והיום כמאמנת באומנות, אני רואה ופוגשת נשים שעדין שומעות את המשפטים האלה.
עדין בעולם שלנו שהתקדם המון קדימה, החברה חושבת שהפלה ולידה שקטה, הן לא אובדן!
אחת הנשים אמרה לי : האובדן שלי לא נחשב, אני שקופה. אף אחד לא חושב שזה באמת כה נורא.
המטרה שלי בתחום הזה היא לשנות את החשיבה החברתית.
לידה שקטה היא לגמרי אובדן קשה וכואב.
אם פגשתם אשה שחוותה את זה, חבקו אותה, קבלו את הכאב שלה, תראו לה שאתם רואים אותה, אוהבים אותה והכי חשוב מקבלים ומבינים את הכאב שלה.
נשמח מאוד לתגובות שאלות ודיונים אך בשפה נקייה ומכבדת:)