חודש תשיעי זה הרבה חוסר ודאות.

חודש תשיעי בתקופת קורונה זה "לא נודע" אחד גדול.

 

היו לי הרבה חששות לקראת הלידה, איך היא תתחיל? ומתי? ומה עושים עם הילדים? 2 הלידות הקודמות שלי היו לידות בזק מה שאומר שאין לנו הרבה זמן... ואיך הלידה תהיה הפעם? ומה עושים אם נכנסים לבידוד? זה היה בשיא הסגר השלישי, מספר החולים מטורף, מסביבנו  מתגלים מאומתים ועוד ועוד אנשים נכנסים לבידוד... אסור אסור אסור שניכנס לבידוד.

 

וכל הזמן אומרת לעצמי, שהגוף שלי יידע. הוא יידע מתי להתחיל ובעיקר מתי לא להתחיל. אני מאמינה בו. אני סומכת עליו.

 

יום רביעי, ערב ראש חודש שבט... עוד שבוע התאריך, אבל בא לי כבר ללדת, חוששת להיכנס לבידוד... ראש חודש מתאים לי.

 

אומרת לאסף שיולדים מחר.

חמישי בבוקר, אסף יוצא למשמרת. 

אני קמה עם הילדים. מתחילים צירים. מעדכנת את אסף שיהיה בהיכון לצאת ויבדוק שיש מחליף אם צריך.

הצירים נרגעים. הגוף יודע שצריך לחכות לסוף המשמרת.

 

13:00 

הצירים מתחילים לחזור, עוד שעה אסף חוזר ואני יודעת שהגוף חיכה לזמן המתאים כדי להמשיך.

 

14:00 

אסף חוזר, עייף. רוצה להספיק לנוח קצת לפני שהכל יתחיל...

הולך לישון, ואיתו הצירים... ואני נדהמת מהגוף שלי שוב.

הולכת לנוח גם. 

 

16:00 קמה מציר. אסף מתחיל לארגן את הבית, מחליטים ליסוע להורים שלו לשים את הילדים. הצירים באים והולכים, אין לי מושג אם אני בכיוון... 

 

17:30

יוצאים לאוטו, גשם זלעפות. חשבנו אולי להיפגש עם ההורים של אסף בדרך להעביר להם את הילדים... אבל עכשיו ברור לי שאני רוצה לשים אותם שם, לראות שכולם רגועים וישנים.... הצירים עוצרים שוב. כל הנסיעה אולי 2 צירים...

 

18:30 

מגיעים, 2 הגדולים נרדמו בנסיעה. הקטנה ערה (נפלאות השנ"צ...) שמה אותה לישון, היא לא כ"כ בקטע. הגדולה מתעוררת בוכה, חוששת שאני אלך...

אני מתחילה להילחץ, רוצה כבר את כולם ישנים. שאוכל לסוע בראש שקט.

מזכירה לעצמי שוב שהגוף שלי יודע. 

מרפה. שמה איתם ראש. שתיהן נרדמות.

יוצאת לסלון, יושבים לאכול, הצירים חוזרים. כל 10 דקות, כל 5 דק. מרגישה שמתחזקים.

 

זהו. הגוף יודע שזה הזמן שלו. תוהה אם לצאת לבי"ח.

מצד אחד הצירים לא מאוד חזקים ופאדיחה להגיע בלידה רביעית ושיחזירו אותי הביתה...

מצד שני מרגישה שהגיע הזמן, יודעת גם שכשאהיה שם הכל יתקדם מהר.

מחליטה שיוצאים.

 

21:15

יוצאים. מחליטים שמקסימום נעביר צירים באוטו. מגיעים לבי"ח. נכנסים לקבלת יולדות.

 

מיילדת מתוקה מקבלת אותנו.

"טוב, יש לי צירים אבל אין לי מושג מה המצב שלי, בדר"כ זה מתחיל בירידת מים ואז הכל מתקדם ממש מהר..." 

מתחילים בדיקות רגילות, מוניטור... אני אומרת לה שאולי נלך להעביר צירים באוטו כי לא רוצה סתם להיכנס לחדר לידה, היא מציעה להביא לנו חדר קטן להעביר שם את הצירים... בינתיים ממשיכים בבדיקות.

ואז ציר... "וואוו, זה היה ציר חזק". מרגישה שזה לא היה סתם ציר... אחרי שניה מרגישה פיק - ירידת מים.

"יששש", זהו... מעדכנים את המיילדת שעוד שעה וחצי בערך יש כאן תינוק וכדאי שניכנס לחדר לידה.

 

סביב 23:00 נכנסים לחדר לידה, ב-00:03 הקטן בחוץ.

 

כל הימים שאחרי הלידה חשבתי על זה, על איך הגוף היה כ"כ קשוב. וכמה האמון הזה שנתתי בו פעל במציאות.

המילה אמונה פתאום קיבלה הבנה חדשה. לחיות חיים של אמונה בתוך מציאות של חוסר ודאות, זה לחיות חיים של אמון. אמון בעצמי ובגוף שלי, אמון במציאות, אמון בהשגחה של ה'.

ובתוך כל אי הודאות ליצור לי אי של ודאות. ולשאוב מתוכו כוחות.