נכון שהיום הרבה נשים אומרות שהן יודעות שאין דבר כזה אמא מושלמת. אבל בתוך תוכן רוצות להיות מושלמות, לתת לילדיהן את הכי טוב, שלא יחסר כלום. השמים הם הגבול למה שיעשו עבור ילדיהן. ככה זה בפנים, במציאות הפנימית, בלב. 

במציאות החיצונית, לעומת זאת העניינים הרבה פעמים מתרחשים קצת אחרת. אין רע בלחלום אך יש רע בלהתקבע על החלום, בפרט אם הוא רחוק מן המציאות. מפני שבמציאות יש עייפות ויש כאבים בגוף וגם בנפש. 

איך מתמודדים עם זה? 

הפסיכולוגיה הביאה הרבה ידע משמעותי ושיטות טיפול נהדרות לעולם, אבל הביאה איתה גם הרבה לחץ. הלחץ מתיישב יפה על אחת התכונות שנולדות עם האמהות והיא "אשמה". קראת כבר הכל, ניסיתי ליישם כל מה שיכולת ועדיין לא עזר? עדיין הדברים לא עובדים? את שואלת את עצמך מה לא בסדר איתך? אני, בעד לשאול את עצמנו מה לא בסדר, אבל לא לשקוע, כי אם יש משהו שדורש התייחסות, טיפול, צריך לתת לו את תשומת הלב. יחד עם זאת, מרוב "ספרות מקצועית" שכחת להקשיב לאינטואיציה האמהית שלך. 

אז קודם כל, תקשיבי ללב שלך, הוא מכיר את התינוק הכי טוב....אחר כך תעזרי גם בידע ואנשי מקצוע, אם צריך. ויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים המשפיעים ביותר טבע את המושג "אמא טובה דיה". זהו זה כל מה שצריך, להיות אמא טובה דיה. בעומק העניין ועל זה אכתוב בע"ה מאמר נפרד, מדובר על התפתחות הנפרדות הבריאה בין האם לתינוקה, אבל את רק תנסי מה שאת מסוגלת. 

אחד הקשיים הגדולים בכל לידה ובפרט בלידה ראשונה, הוא נושא הרגרסיה. כל אישה יולדת נמצאת ברגרסיה לאחר הלידה, מי יותר ומי פחות. חלק מהסיבות כרוכות באמת בעייפות גדולה ובכאב והשבר שהגוף עבר, גם אם הייתה לך לידה מדהימה, הגוף צריך לנוח, להתרפא, לאגור כוח ואוכל מזין. כאשר מצטברת עייפות גדולה, מנגנוני ההגנה הנפשיים שלנו נחלשים, ואנחנו פחות נחמדות, פגיעות יותר, מוצפות יותר. סיבה נוספת היא, התיקון שבאנו לעשות בעולם, כלומר, ברגרסיה את בעצם נמצאת במעין "נפילה" והרעיון הוא ל"אסוף ניצוצות" ולהתחזק, לצאת מחוזקת. לדוגמה, נניח את נוטה לכעוס, כאשר את ברגרסיה לאחר לידה, את צריכה לשים יותר לב לכעס שלך, לנסות למצוא דרכים לעבד אותו, מפני שאחרת בגלל היחלשות מנגנוני ההגנה את פשוט תכעסי יותר. כך עם כל מידה או תכונה. הילדים הרי מהווים לנו מראה לנפש, מראה שמורה לנו על התיקון שלנו.

סיבה אחרונה שאתאר קשורה למנגנון נפשי שנקרא "השלכה". כאשר התינוק הקטן חווה רעב, חיתול רטוב, כאב מסויים וכו, הוא אינו יודע לזהות מה זה, הוא חווה את זה כאיום קיומי, כל כולו בחוויה וזה מעורר אימה נוראית. לכן כאשר הוא בוכה בשבועות הראשונים בעיקר, את מרגישה לפעמים שהאדמה נשמטת, את מרגישה לחץ או דחף חזק לפעולה. באופן טבעי את מתחילה לדברר לתינוק, וכאן אני ממליצה מאד לעשות זאת: "זה החיתול הרטוב?...לא. אולי אתה רעב....כן? או אולי קר....הנה חיממתי אותך, עכשו הכל בסדר" (זו רק דוגמה) לחבק וללטף, לתת תחושה של רצף גופני, של עור מכיל. עם הזמן התינוק לומד לזהות לפי האינטונציה, הקול שלך, מבע הפנים שלך את מה שקורה איתו, הוא נרגע. מה שקרה הוא שהוא השליך אליך את תחושת הכאוס שלו ואת במערכת העיכול הנפשית הבוגרת שלך, עוזרת לו להבין, מפרקת את הדברים ועושה סדר בחוויה, ואז מחזירה לו במלים, בליטוף, בהרגעת המצוקה ונותנת פשר וחוויה של ביטחון (ותזכרי שהכל יחסי...).

מחשבת הקסם באמהות היא "הכל שאלה של יחס", של כמות של לחץ מול כמות של הרגעה, מפני שלא תמיד זה מצליח, והרי גם לתסכול יש תפקיד בחישול וחיזוק הנפש שלך ושל תינוקך. 

זכרי, תנסי, רק תנסי, תני מקום גם לקב"ה, תהיי רק אמא טובה דיה, לא יותר.