היא שוכבת בזרועותיי. פותחת זוג עיניים תכולות – מצפות, בוטחות, מייחלות. אני מתבוננת ביצור הקטן והעדין שמופקד בידי הבלעדיות, וחוט של חרדה מזדחל בעצמותיי. אני עדיין ילדה. אני לא מוכנה לתיק הכבד שמונח על כתפיי. מפחיד אותי לחשוב שכל צרכיה הביולוגיים והרגשיים של התינוקת שלי תלויים אך ורק בי. האם אצליח להעביר לה אנרגיות של חום ואהבה? האם הבית שלנו יהיה מקום בטוח, מקדש מעט, עבורה? ואיך החיים שלי ישתנו כעת, כאשר אני פושטת את תואר הבת, ועוטה כובע של אם? העייפות פושה בכל איבריי, סחרחורת אופפת את תנועותיי, ההנקה מעייפת אותי, המיטה החמה קורצת לי, מאיימת לשבות אותי בקסמיה. אני מחפשת מרגוע, חיבוק חם מהאיש – זקוקה להרגיש לידי את ידו החמה, להישען על גופו החסון, לקבל ליטוף, להרגיש ביטחון. אך הוא מרוחק, ונדמה לי שזיק של עצבות מבצבץ בעיניו. אולי גם הוא קצת מתגעגע… מרגיש אולי שהוא נדחק לפינה?

ההורמונים 'מדברים' אתי. הם מתעתעים בי ועושים בי כבשלהם. ברצונם משפילים, ברצונם – מרוממים. בכל בוקר אני קמה עם תמיהה בלב – על איזה חלק מהנדנדה אשב היום? זו שלמעלה… או זו שלמטה?…

חמישה מצבים, או חמש תקופות, בחיי האישה, נעים על ציר נפש-הורמונים, בעוצמה כבירה: גיל ההתבגרות, קדם וסת, חודשי ההריון, תקופת משכב הלידה, וסביב גיל המעבר.

אנחנו נתייחס לתקופת משכב הלידה, בה מתרחשת צניחה חופשית של הורמוני האישה, ממש מ'איגרא רמא לבירא עמיקתא'.

ראשית כל חשוב לדעת ש-10% מהגברים [!] צפויים לפתח דיכאון שלאחר הלידה. את התופעה הזאת אנחנו פחות מכירים, וכן אין ספרות מדעית הדנה בכך, אך בעיניי זה ממש מתאים למציאות, ובוודאי בדור בו המגדר נוטה להיטשטש, וההזדהות הגברית בכל תהליך הלידה הולכת ומתעצמת.

ומה לגבי הנשים? תופעה מוכרת ושכיחה אצל כמחצית מהנשים היא תופעת ה'בלוז', עצבות קלה ש'נופלת' עליהן בשבועות שאחרי הלידה. 15% מהנשים תפתחנה מצב דכאוני, ואילו רק 0.01% (אחת לעשרת אלפים) תפתח מחלה פסיכוטית של דיכאון קשה שמחייב טיפול תרופתי ולעיתים אף אישפוז פסיכיאטרי.

היום מתייחסים לתקופה של חודש טרם הלידה ותקופת משכב הלידה כקטגוריה אחת, ולכן תיתכן הופעת דיכאון לקראת סוף ההריון שתימשך לאחר הלידה; ואכן נמצא שדיכאון בהריון מגביר את הסיכון לדיכאון לאחר הלידה. חשוב לציין שאצל אשה הסובלת מדי פעם מדיכאונות ישנו סיכון של 25% לדיכאון לאחר לידה. יש לה גם סיכון יתר ללידות מוקדמות, משקלים נמוכים, והאטה בגדילה תוך רחמית.

אחד המאפיינים הפחות מוכרים של דיכאון לאחר לידה הוא תופעה של מחשבות אובססיביות סביב הטיפול בתינוק, וחרדות שעלולות להופיע ב-60% מהמקרים. מי שהוחלט לתת לה תרופות והיא מפסיקה ליטול אותן קיים אצלה סיכון של 68% להופעת דיכאון בלידה או לאחריה, ואילו רק 33% סיכון לחזרה אם היא לא תפסיק את נטילת התרופות. באופן כללי, הסיכון לחזרה של הדיכאון מגיע עד 50%.

לאחר הלידה קיימים אצל כל אם ארבעה חששות: האם תשמור על בריאותו של התינוק ועל התזונה שלו כראוי? האם תצליח ליצור קשר רגשי עמו? האם תצליח ליצור לו מערכת תמיכה? איך יֵראו החיים שלה כעת כשהיא עוברת מסטטוס של בת ורעיה לסטטוס של אם לתינוק שתלוי בה?

מה שחשוב לילד הוא תחושת הביטחון, אווירה בבית בה ישנו מקום לוויסות רגשות, יחס תלות-עצמאות בריא ומאוזן בין הילד לאם, ומתן מקום להעצמת ערכו העצמי, וחלילה לא החלשתו.

לעיתים ההשפעה של מחלת האם על הילד תלויה בטמפרמנט של הילד ובמין שלו; למשל, לבת בדרך כלל יהיה יותר קשה לשאת אם בדיכאון עקב ההזדהות הטבעית שנוצרת כלפי האם.

מה שברור לכולי עלמא הוא שכאשר האם אינה שמחה הילד נפגע. אנחנו צפויים לפגוש השפעת הדיכאון של האם על הילד, שתתבטא בערך עצמי ירוד, בהפרעות התנהגות, הפרעות רגשיות, ועוד.

ישנן צורות שונות בהן הילד עשוי לבטא את מצוקתו – הוא יתרחק מהאם, או יחפש דמות אלטרנטיבית לקשר, אולי הוא [בדרך כלל תהיה זאת היא] יקח אחריות על הטיפול באם ואף בכל בני המשפחה [היפוך תפקידים], ואולי הוא יפנה את הקושי לאפיקים חיוביים, לפיתוח עולם פנימי יצירתי, על ידי עיסוק בספורט, באומנות, או בכל תחביב אחר.

אמא שמחה עושה בית שמח… ולכן חשוב להקדיש מחשבה לְמה שמשמח אותך, ו'ללכת על זה', מבלי להסתכל לצדדים לקבלת אישור מהסביבה. שמחת האישה  עשויה גם להוריד את הסיכון ל'הידבקות' של הבעל בווירוס הדיכאון, ואבא חזק חיוני לזוגיות טובה ולבית יציב ושמח.

ומילה לגבי ההנקה: אם מתחשק לך להשתתף בחוג ריקודי עם, לצאת לשופינג, ללמוד במדרשה, לטפס על הכרמל – פשוט לכי על זה, יש לך אישור רפואי לכך. הנפש היא חוט השידרה של בריאות הגוף, ואין בלתו. אני אתך….