אני עומדת ומתלבטת לי.

הנעליים הוורדות בייבי או אולי בכלל בורדו.

האם לקחתי סוליה שהיא מספיק רכה?

האם הנעליים ישבו לה טוב?

האם הם משמחות אותה אותי..

כן אותי.

 

אני עומדת בחנות ומחזיקה נעלי צעד ראשון לקטנה שלי.

איילה בת שנה ושלוש

והיא הילדה השביעית שלי ועדיין אוחזת בי ההתרגשות להרגיש את הנעליים

עדיין יש התרגשות לחבק אותה ולראות צעדים ראשונים

וכן, אני עדיין מתרגשת מהשן הראשונה,

בוכה ביום הראשון של המטפלת.

 

כשעמדתי לפני הלידה השניה שלי לא הבנתי האם לב של אמא באמת יוכל להכיל יותר מאחד?

כשילדתי אז גיליתי שכן.

בילד הרביעי כבר ידעתי שהלב יכיל אבל האם תהיה התרגשות? האם תהיה שמחה? ואולי זה יגמר? ואולי בכלל ימאס לי? אולי אני בכלל לא ירצה יותר עוד ילד? יש סוף לדבר הזה? וזה לא שאפשר להיפרד….

והנה אני עומדת וקונה נעליים לילדה שביעית ומתרגשת ושמחה… ומודה.. אך תודה ה' על הילדה הזו ועל שאר הילדים.

אבל האם זה תמיד ככה?

לא. בפירוש לא אחרי לידה שישית כבר חשבתי שדי נשבר האמא פה כבויה לגמרי אין לה כוח והלילות..

והבכי והצעקות (נו שאני צעקתי עליהם..)

מה יש פה עוד להתרגש??????? אולי רק לבכות.

וכשמגיעים למצב כזה זה נורה אדומה.

למה? מה קרה פה? ילדים זה שמחה את זה כולם יודעים לדקלם אבל איך אפשר להגיע לשם?

כי לפעמים ילדים זה בדיוק הפוך חוסר אונים פחד.

הרבה פחד, אכזבה, בכי, כאב. והכי חשוב - ילדים מציפים לנו פערים.

בין האמא שאנחנו חולמות להיות לאמא שאנחנו בפועל. ובמיוחד הזמן שלפני הלידה אנחנו מלאות בהרהורים האם אני אהיה אמא מספיק טובה לילד הזה.

כל הפרסומות והקורסים מלמדים אותנו איך להיות אמא טובה.

אבל הילד נולד ואיתו נולדים גם אשמה יסוריי מצפון כאב לב. ופער.. אוי הפער בין האמא שאני רוצה להיות לאמא שאני במציאות.

אז מה עושים עם הפער הזה? ההבנה הכי גדולה היא שהפער הזה הוא סה"כ מקום של צמיחה למידה והזדמנות.

הפער הזה הוא המקום שלי לעבוד להכיר בו לתת לו מקום ולצמצם אותו.

ברכות, בחמלה, באהבה… ובהתבוננות. לחבק את עצמך (כן אפילו פיזית) ולהגיד את אמא כל כך טובה ומדויקת לילד הזה. ואפשר לקבל כלים מדויקים לצמצם את הפער הזה. ולהגיע להיות אמא שלמה ולא מושלמת כי את האמת אין בעולם אמא אחת מושלמת..

 

 

מוזמנות ליצור קשר ולצפות בסטטוס דרך הקישור כאן למטה

כאן את מצטרפת לרשימת הדיוור שלי כדי לקבל תכני העצמה אימהית במייל