אני לא מצליחה לבקש עזרה!
מאת: עינה שהם | טור אישי
י' בטבת תשפ"ג 03/01/2023
דיכאון אחרי לידה (טור ראשון)
זה פוסט נשי בהחלט אבל אם גבר יקרא בו ויעזור לאשתו או לאחות שלו - וואלה גם טוב
חושפני ברמות שאין לתאר. למה אני עושה את זה לעצמי ?!
חסד המושלם שלי בן חודשיים וזה זמן מופלא כי הוא עדיין קטן וחדש ומצד שני אני כבר לא בבור העמוק והחלקלק של אחרי הלידה
יאאאללה אמאלה מה זה אומר??!!
זה אומר שלא הכל היה כזה חגיגי כמו שחשבתם ואני הולכת לספר לכם את זה כי זה ממש הפתיע אותי ובטח, גם אתכם. כי כשהיתי עמוק בתוך זה הייתי שוטפת פנים ועולה להביא את הילדים מהגן, והערות כמו 'וואי את נראית כאילו לא ילדת' או - 'מה את קמה מהמיטה שמישהו יעשה טובה ויוריד לך את הילדים' או הכי גרוע: 'ברור שאת יולדת מלא קל לך'
הימים של סוף ההריון הם לא זזים בכלל, כל יום הוא יותר צב מהקודם וכמה שזה מורט וואי וואי, מהריון אחד לשני ככל שזה מתקדם זה יותר צב.
תנועת הילדים בבית לא מזיזה את זה.. ואז זה כזה מתקרב לסוף ופתאום זה עף ואני כמו בתוך מערבל סופרת את הימים והם טסים ואז הכל לחץ ואני שוכחת את כל מה שתיכננתי ויואו כמה רציתי לחוות את זה ולהנות מכל שלב והכל פשוט עבר לידי..
אני בתוך בועה כזו מנסה לצאת ואז נשאבת אליה שוב ומתגלגלת החוצה ואז צוללת אליה שוב ומנסה להרים את עצמי ויוצאת לרגע ושמח לי וטוב לי וכיף לי וכולם מסביב ואיזה אור ואיזה יצור מושלם הגיע לעולם והוא פה ואני סוף סוף מחבקת אותו ואין דבר יותר מרגש מזה!
ואני חולה עליו חלום חיי.
והאטרף של החיים מגיע ואני מנסה לעמוד בו והאמת שאני לא מצליחה כי הדבר היחיד שנשאר צב זו אני. לא נכנסת ללו"ז של כלום וכואב לי יואו כמה כואב לי בגוף ושורףף ובעיקר בלב.
וכמה שאני לבד... וכמה שאף אחד לא מבין עם כל ההבנות שבעולם...
ערב אחד בתוך הרבה דמעות שלא הפסיקו כמה ימים ראיתי את האקדח של בעלי שיחיה מונח על הארון במקלחת, רעד חזק עבר לי בגוף ובתוך הדמעות יצאתי וצעקתי עליו שלא יעיז להשאיר את הדבר הזה בשום מקום חוץ מעליו.
הפחד מעצמי הוא הדבר המאיים ביותר שקרה לי בחיים
אני ידעתי מה זה דיכאון אחרי לידה.
כבר נתקלתי בו בעבר.
ידעתי מהו וידעתי איך יוצאים ממנו, קראתי עליו חיפשתי המון חומר, וכשהוא הגיע בכלל לא קלטתי.
גם סביבי לא הבינו למרות שהתרעתי לפני כן שישימו לב כי יש לי תשתית מצוינת לטבוע בו שוב. הפעם כי אני לבד, אין לי חברה טובה כרגע, אחרי קיסרי שביעי (איזו זכות!) רחוקה מעזרה ועוד ועוד.
כל זאת ולא קלטנו.
וכשנחת לי אסימון החזקתי את הטלפון להתקשר לבקש עזרה והדמעות לא נתנו לי.
כל פעם שאספתי את עצמי לפנות משהו בתוכי מנע את זה, ימים רבים מידי פשוט לא הצלחתי לבקש עזרה, כל כך כאב לי, מבפנים ידעתי שמספיק לי רק לומר וכולם יהיו פה בשבילי.
היה קשה ופשוט לא הצלחתי שוב ושוב.
החלטתי שאני לא מבקשת עזרה אלא מתקשרת לדבר כדי לא להיות לבד, אף אחד לא ענה. צללתי שוב.
למחרת שוב התקשרתי, אף אחד לא ענה. כולם עובדים כן?!
התקשרתי לגיסתי דיברנו, פטפטנו, היה כיף. היא ילדה כמה שבועות לפני.
היא הציעה שניפגש לארוחת בוקר - שמחתי.
ידעתי שזה פתרון זמני מצוין להיות בחברה טובה, ואז זה נפתח. הדמעות התחילו לרדת ואמרתי לה שקשה לי. אני צריכה חברה, לא טוב לי לבד.
ואז הכל השתחרר, פתאום הצלחתי לדבר את זה. וכל יום נסעתי כדי לא להיות לבד וזה היה הדבר הכי טוב בשבילי.
שבועיים של חברות, שבת אצל ההורים וכל יום החלמתי יותר ויותר. נגמלתי מהאיבופן אחרי 6 שבועות והתחלתי לבשל לעצמי ואחר כך לילדים.
עדיין קשה לי להיות הרבה לבד אבל לסוע גם אם זה לבד - עוזר לי. כשקשה לי אני כותבת הודעה וישר מקבלת עזרה. למדתי להזמין את עצמי לאחות או לגיסה ולגייס את מה שאני צריכה.
זה היה קשה ואי קשה מאד. היו ימים שלא הצלחתי לדבר.
גוגל, מלא מאמרים ועצות ובאף אחד מהם לא עלתה האפשרות הזו שפשוט קשה לדבר את זה. והבור העמוק הזה שהייתי בו גדל וגדל במיוחד בזמן שמישהי מהישוב שלחה הודעה לשאול לשלומי וכתבתי לה שאני בסדר אז היא הסיקה שאין צורך לבדוק יותר, וכתבה לי בתשובה יופי טוב לשמוע שיהיה במזל טוב אנחנו כאן בשבילך...
נשמח מאוד לתגובות שאלות ודיונים אך בשפה נקייה ומכבדת:)