פלא האימהות
מאת: תמר ניזרי | מאמנת בכירה, מכשירת מאמנות, מרצה
כ"א בחשוון תש"פ 19/11/2019
אימהות ממבט על
"זה ההריון הראשון שלך?"
עד היום מפעפעת בי התרעומת והעלבון מהשאלה הזאת.
הייתי בת תשע עשרה וקצת, לקראת סוף הריון ראשון,
מכניסה ומסתירה את הבטן, לובשת סוודרים גדולים ורפויים,
איך גופי משתנה. זה הגוף שלי?
עוד לא קלטתי שאני אישה נשואה, עוד לא הסכמתי להיות אישה,
וכבר הייתי הרה.
היום אני יודעת שהתביישתי. התביישתי בגופי המשתנה,
לא הסכמתי עם מה שמתחולל בגופי.
"זה ההריון הראשון שלך?"
"כן". עניתי. ובתוכי זעמתי. מה נראה לך?? איך את מעיזה. לדבר איתי
על הדבר הכל כך פרטי שלי. ההריון. ועוד לתהות אם זה הראשון.
בכיתי. כעסתי. ואז, גם לא ידעתי על מה. "מה יש לך?", ניסתה הבוגרת
שבי להרגיע. אז אמרו. אז חשבו. אז מה. זה לא עזר לי.
הייתי יומיים לפני לידה.
מאז עברו כבר עשרים ואחת שנה. אני כבר סבתא.
את העלבון אני עוד זוכרת. שמונה הריונות ולידות כבר עברתי, וכל
תחילת הריון הייתי מחכה ומחכה עד ששיתפתי. את אימא, את אבא,
את הורי בעלי, חברות. לא רציתי שידעו.
ארבע עשרה שנה עברו עלי בין לידות להריונות. הגוף השתנה, ושוב השתנה, ושוב ושוב.
את בהריון?
כן. כל פעם הרגשתי שיש עוד נשמה שמחכה לי. יש עוד נשמות שמחכות
להצטרף אלי-אלינו. והיה לי את הכוח והיה לי את המוכנות להריון, לשינוי,
ללידה, להנקה, לגידול, לעוד תינוק קטן (תינוקת על פי רוב אצלנו) מתוק
ריחני ורך.
אימהות. איזה דבר עצום וגדול ובלתי נתפס וניסי.
עד שזהו. השביעית הייתה קטסטרופה. זה בסדר להגיד ככה על ילד?
חלק מכן יסקלו אותי. היא כעסה עלי מהרגע שהיא נולדה. לא הפסיקה
לצרוח. מה לא עשיתי? הפסקתי לאכול כמעט הכל, שכרתי מטפלת
בתפילה(ידעת שיש דבר כזה?), לקחתי אותה לדיקור סיני ובסוף הכנסתי
אותה למעון. התייאשתי. היא הייתה בת שמונה חודשים, עמדה אוחזת בי
תופסת חזק בשמלתי, קשוחה וכועסת ובכתה כשהיא מסתכלת עלי זועמת.
לא יכולתי יותר והחלטתי פעם ראשונה לשלוח ילד למעון.
ועוד החלטה קיבלתי. שזהו. זה מספיק לי, אני מיציתי.
הבנתי שאני יודעת לגדל ילדים, הבנתי שלרוב זה הולך ובסדר, לא פשוט
אבל יש סיפוק ויש ברכה ויש שמחה. הבנתי שלפעמים זה קשה מידי,
ואני בעצמי כבר כועסת וזועמת ובוכה וקשוחה.
וזהו. החלטתי שדי.
כדי לחזק את ההחלטה שיתפתי את כולם. את אמא ואת החברה ואת
השכנה ביציאה מבית הכנסת. "אל תצהירי הצהרות" היא אמרה לי.
"למה?"
אחרי חודשיים, בהריון הבא ,הבנתי.
האשליה הזאת והדמיון הזה, שאני כל יכולה ואני מחליטה, משתלטים עלי
כל פעם מחדש. נכנסתי שוב להריון. למרות ההחלטה, למרות האמצעים.
אני זוכרת את אותו הערב.
מיררתי בבכי על המיטה. זעמתי על השם. הטחתי בו מילים קשות.
"אבל אתה יודע שהגוף שלי עוד חלש! אני עוד מפורקת. לא חזרתי לעצמי!
הלוא אתה הכי יודע שזה לא מתאים לי עכשיו וזה לא מה שאני צריכה.
זה לא מה שאני צריכה עכשיו. זה לא!"
כעסתי וכעסתי ובכיתי והיכיתי באגרופי על המיטה.
חזרתי להיות ילדה קטנה וזועמת.
הכעס פינה את מקומו לאכזבה שהפכה להשלמה שהפכה לציפיה שהפכה
לשמחה.
"את בהריון?"
"כן".
יש נשמה שמחכה להצטרף אלינו. למרות שהפעם לא הרגשתי ולא רציתי
ולא תיכננתי.
נעה נולדה בשבת. בלידת עכוז טבעית.
יפהפיה. רגועה. נולדה שמחה.
ילדה של שבת. ילדה של רצון השם. ילדה מבורכת.
היום נעה בת שמונה. אני כבר סבתא, וכבר שבע שנים לא הריתי
לא ילדתי לא הנקתי. גופי חזר לקדמותו, אני רצה כמו שלא רצתי
בגיל 16.
אני כל כך שמחה על השנים הטובות האלה בהן התמסרתי לאימהות,
להריונות, ללידות ולהרחבת המשפחה. לא הפסדתי דבר.
ממבט חיצוני כביכול שילמתי מחירים. ארבע עשרה שנה בבית,
עם הילדים, בלי לצאת, בלי לעבוד, בלי להתפתח. הורידים, סימני המתיחה,
הגוף שפשט ולבש צורה, העייפות. אבל זה רק מבחוץ.
אל תדאגי. כל לידה מחכימה אותך, כל גידול של ילד מוסיף לך
שנות ניסיון. העולם לא בורח ואי אפשר לפספס דבר.
העולם המערבי דוחק בנו, לתת תוצאות, להיות "מצליחניות".
גם בהתפתחות המקצועית, גם בנראות שלנו, בנראות של ילדנו,
של הבית. והקצב של האימהות הוא אחר.
היטיב לתאר זאת יעקב אבינו: "ואני אתנהלה לאיטי...ולרגל הילדים"
עד שאת מכניסה אותם לאוטו, עד שאת חוגרת אותו. עד שאת מניקה
אותה. עכשיו הוא צריך גרפס.
לא צריך לטוס להודו בשביל להתנהל בקצב אחר, רק לאפשר
לעצמי להיות אימא.
את תראי, יום יבוא, והוא מגיע מהר מכפי שציפינו. והקטנטנים החמודים
האלה יצמחו שפמפם וקול עבה, המתוקה הקטנה תסגור את הדלת
ותשמע עם הבוקסה עומר אדם בקולי קולות ואת תישארי לבד בסלון
השקט ותקפלי את הכביסה. אשרייך, אימא.
אהבת? לקבלת עוד תכנים בנושאי שמחה והגשמה לחצי כאן
נשמח מאוד לתגובות שאלות ודיונים אך בשפה נקייה ומכבדת:)